רפורמת הקרקעות של ביבי ופרשת בהר

ל”ג בעומר תשס”ט

נתבשרנו לאחרונה על רפורמות במינהל מקרקעי ישראל, “הבשורה” שקרקע עירונית תועבר לחוכרים בבעלות מלאה תהליך שהחל לכרסם במדינתנו “ההפרטה” המדינה שלנו מופרטת מכל נכסיה, מכל ערכיה וזה מתחיל מראש ועד סוף… רבים מאיתנו אינם רואים ומבינים את המשמעות של “ארץ ישראל” את המשמעות להיות העם הנבחר, “אור לגויים” רובינו רוצים להידמות לכלל העמים לשוק החופשי הדמוקרטי כביכול, לצבירת הון ונכסים ולשם מה זקוקים אנו לבעלות, אנו רק עוברי אורח בעולם הזה, במקום לשמר אותו לשפר ולטפח אותו אנו במו ידינו מכלים אותו לספק את ייצרנו המושכים אותנו לאבדון.

במקום לחזור לשורשינו אנו מתרחקים ומתבוללים. שיטת ההיוון המקובלת במינהל מקרקעי ישראל יצאה מתוך שורשינו מתוך מהותנו מתוך ספר הספרים שהונחל לנו מדורי דורות (פרשת בהר) “וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה: והעברת שפר תרועה…”

לאחר כיבוש יהושע, זכה כל שבט לנחלתו. נחלת השבט עצמו חולקה בין ראשי בתי האב. כל אחד מבני ישראל זכה לאדמה פרטית, שהייתה רכושו.
יש להניח שמצב חלוקה ראשוני זה לא נשמר לאורך ימים. המציאות הכלכלית חזקה מכל תיאוריה על שוויון, על זכויות ועל צדק. בני ישראל החלו בוודאי גם לסחור בצד חיי החקלאות שפיתחו. אדמות נקנו ונמכרו. נחלות החליפו ידיים. ובתוך שנים לא רבות נוצרה, ללא ספק, מפה חדשה של ארץ ישראל. מפה מנומרת באחוזות גדולות. ארץ, שנחלות רחבות ידיים הפכו לרכוש הפרטי של יחידים. היוזמה והזריזות של המעטים הפכה אותם לעילית כלכלית. לעומתם, גדל בהתמדה גם ציבור חסרי הקרקע, שהאילוץ הכלכלי שינה את מצבם לחלוטין. כך נוצר פער חברתי בולט.

עד שנת החמישים…
ביום הכיפורים של שנת היובל תקע השופר את תקיעת החופש והחרות, ואזיקי הארץ נשמטו מאליהם. כבלי הכלכלה הוסרו מעל “מדינת היובל” הקדומה. בבת אחת התפרקו האחוזות הגדולות:
כל אדם שב אל נחלת אבותיו, לעבדה מחדש. הרכוש הבסיסי האדמה שב להיות רכושו של בעליו האמיתיים. החובות בטלו כולם. העבדים, שבכורח התנאים שיעבדו את עצמם, זקפו מחדש את קומתם, נשמו מלוא הריאות חירות.

בדרכם הביתה זכו לברכתו החמימה של אדונם:

“וקראתם דרור בארץ לכל יושביה… ושבתם איש אל משפחתו ” .
כך חגג השוויון, שוויון האמת, את חגו הגדול. נמוגו המעמדות שהתפתחו במשך השנים. האיזון הכלכלי שהופר – הושב על כנו.
לאחר מכן? בתום שנת השוויון, האחווה והחירות,
הכל התחיל מחדש. שוב נפתח הפתח למשק חופשי. מאבקי הכישרון והתושיה, החריצות והמעשה, יצאו שוב למירוץ מכשולים חדש עד… שנת החמישים הבאה.
במצוות היובל טמונים גרעיני הפתרון לבעיות החברה האנושית. עקרונותיה העתיקים יכולים בהחלט לשמש בסיס לתכנית פעולה כלכלית, אפילו כלל עולמית, שתביא לחלוקה חדשה וצודקת יותר של משאבי תבל.
אולם, היישום ואפשרות הפעלת העקרונות האמורים, תלויים בפרט “קטן”, שאותו “שוכחים” משום מה, שעה שמעלים על נס מצווה זו. בלעדיו לא תיכון מלכות היובל בעולם.
פרט “קטן”, המוזכר ברורות באחד מפסוקי המצווה: ” והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ. כי גרים ותושבים אתם עמדי ” (שם, כ”ג) .

שמים לב לתוספת ? תוספת שהיא התבלין האידיאולוגי המונח ביסוד המצווה. תוספת זו משלבת את החירות הגמורה הניתנת לכל אחד מישראל, להפעיל כרצונו את אמצעי הייצור (האדמה)עם שלילת הבעלות המוחלטת עליה: ” כי לי הארץ “.

שנת היובל הינה שנה של מהפך, שנה של חזרה למקור. שנה בה העבדים משתחררים מעול אדוניהם ושבים אל משפחותיהם. שנה שבה השדות המכורים חוזרים לבעליהם, והאנשים שבים איש אל אחוזתו.
“והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יובל היא תהיה לכם ” (ויקרא כ”ה, ח’- י”א) .

יהיה זה שופר של דרור, שופר של שיבה לעצמיותנו ולשורשינו!